הקומדיה דל'ארטה- סקירה הסטורית*

הקומדיה דל'ארטה - סגנון תיאטרוני שהחל להתפתח באיטליה במאה ה-16 אשר אופיין בשימוש במסכות ובאלתור הטקסט ע"פ מתווה עלילה בסיסי. ארטה-  arte   - פירושה המילולי באיטלקית- 'עיסוק' או 'אומן', כלומר קומדיה המבוצעת ע"י שחקנים מקצועיים שעסקו בתיאטרון לפרנסתם.   שחקני הדלארטה  (באיטלקית -'קומיצ'י דל'ארטה' ) היו מאורגנים בלהקות שנדדו והופיעו בהצלחה מרובה בכל רחבי אירופה  של תקופת הרנסאנס.

קצת רקע היסטורי    תרבות הרנסנס התאפיינה בהתעניינות מחודשת באמנות היוונית והרומית, ובגיבוש צורות אמנותיות ששאבו השראה ישירה מן התבניות הקלסיות העתיקות. מגמה זו ניכרה גם בתחום התיאטרון; באוניברסיטאות שנוסדו באותה תקופה החלו ללמד את המחזאות העתיקה, ובייחוד את הטרגדיות היווניות ואת הקומדיות הרומיות של פלאוטוס וטרנציוס. מחזות אלו וטקסטים דרמטיים קלאסיים יווניים ורומים נוספים בוצעו בלטינית ע "י שחקנים חובבים- בדר"כ סטודנטים לספרות ופילוסופיה. סגנון תיאטרוני  זה נקרא קומדיה ארודיטה  commedia eurudita  והצגות אלו הועלו פי רוב מול קהל מהמעמד הגבוה באוניברסיטאות, בחצרות הנסיכים או בחוגי מלומדים.

את הפן החתרני של הקומדיה הרומית המסורתית ירשו הלהקות העממיות של הקומדיה דל'ארטה, שהחלו להתפתח באיטליה בתחילת המאה ה-16.  מחקרים רבים נתקלו בקשיים לקבוע במדויק מתי ואיך נולדה הקומדיה דל'ארטה. ההשערה הרווחת היא שבתחילת הדרך להקות הדל'ארטה הורכבו בעיקר מאמני רחוב, שהיו פופולאריים בשווקים ובכיכרות הערים בימי הביניים: ליצנים, פנטומימאים, להטוטנים, קוסמים, רקדנים וזמרים נודדים ( טרובדורים ), שנהגו להגיש בסיפור, שירה ונגינה עלילות  שעסקו בענייני אהבה, גבורה, ומעשי כשפים. ההתארגנות בלהקות, שיכלול מיומנויות המופע והשימוש בתבניות דרמטיות קלאסיות מוכרות הובילו לכדי צורה תיאטרלית חדשה. צורה זו אפשרה ללהקות להתפרנס מאומנותם. עובדה זו היוותה שינוי חשוב והיסטורי בהתפתחות התיאטרון-  מיוון הקדומה ועד לאותה תקופה, השחקנים היו חובבים שעיקר פרנסתם לא התבססה על עשייה תיאטרונית.

הלהקות     בקומדיה דל'ארטה השחקנים היו מקצוענים שחיו והתפרנסו  על פי אומנותם. להקות שחקני הדל'ארטה חיו והופיעו יחדיו, נדדו מעיר לכפר ומארץ לארץ, הופיעו  בשווקים ובכיכרות העיר, והתפרנסו מהעלאת מחזותיהם הפשוטים, שהיו לעיתים גם גסים, אך מלאי חיים, קומיים ורעננים. הלהקות קיימו הווי חיים מיוחד במינו; בין השחקנים נוצרו מערכות יחסים של תלות הדדית – מקצועית, כלכלית ורגשית, כך שהלהקות תפקדו כעין משפחות מורחבת. כיוון שהתקיימו על אמנותן בלבד, לא נהנו בדרך כלל מביטחון כלכלי. אורח החיים השיתופי והוויתור על חיי יציבות ונוחות הפכו את הלהקות הללו בעיני דורות מאוחרים יותר למופת של התמסרות מוחלטת ליצירה . החל מהמחצית השנייה של המאה ה – 16 ועד לתחילת המאה  ה- 17 נעשתה הקומדיה דל'ארטה פופולארית ביותר. הלהקות האיטלקיות הוזמנו להופיע בכל רחבי אירופה. תור הזהב של הדל'ארטה היה בצרפת בתחילת המאה ה-17 בה להקות איטלקיות הפכו למבוקשות ומחוזרות בחוגי האצולה והמלוכה ואף קיבלו מימון  ומשכן קבע בחצרות אלו . בדיעבד, שגשוג זה היה גם הגורם לדעיכת הז'אנר – הלהקות שהיו רגילות להופיע מול העם הפשוט ולאלתר ללא צנזורה וללא מגבלה הוכפפו לדרישות המארחים ה 'מממנים' שדרשו לעדן את ההופעות, לקבוע הרפרטואר ואת הדמויות המשתתפות במחזה ולעיתים אף את זהות השחקנים. כל אלו  קיבעו, פגמו ולמעשה ניוונו את הרוח החופשית והחיות הרעננה של הקומדיה דל'ארטה.

מאפייני הדל'ארטה:

דמויות קבועות  הצגות הקומדיה דל'ארטה התבססו על מאגר קבוע של דמויות קבועות ארכיטיפיות, המאופיינות  בלבוש ובמסכה טיפוסיים, על פיהן ניתן היה לזהות את הדמות. למעשה היה בזה שיבה אל מסורת  התיאטרון העתיק, בה הופיעו השחקנים עם מסכות טראגיות או קומיות על פניהם. רבות מהדמויות בקומדיה דל'ארטה היו גלגול חדש של דמויות אב טיפוסיות מן הקומדיות היווניות והרומיות ולמעשה, התגלמותה של אחת או יותר ממגרעות  נפש האדם.

השימוש במסכות חידד את העיצוב  הסטריאוטיפי של הדמויות. הקומדיה דל'ארטה החיתה, כאמור, דמויות מן הקומדיות היווניות והרומיות, אך העניקה להן צביון עדכני: על פי לבושן ומנהגיהן הזכירו הדמויות  טיפוסים אופייניים לחברה האירופית של המאה ה-16. כך למשל, דמותו של 'הזקן' מן הקומדיות הקלסיות הופיעה בקומדיה דל'ארטה בגלגול מחודש תחת השם 'פנטלונה', ואילו דמות 'החייל הרברבן' התגלגלה בדמותו של ה'קפיטנו', איש צבא המהודר בלבושו ומתפאר בעלילות גבורה, אך ברגע האמת מתגלה כמוג לב. גם דמויות המשרתים הערמומיים מן הקומדיה הרומית ניעורו לחיים בקומדיה דל'ארטה בגרסאות שונות. הידועה שבהן היא ארלקינו, משרת טוב לב ופיקח, המקדם את ענייניו  בתחבולות עורמה, ובתוך כך מבקש גם לספק את צרכי אדונו שלו. זוהי דמות מעשית וזריזה, בורה אך פיקחית, בעלת יכולת אלתור גבוהה המאפשרת לה לגבור על מצבי ביש. שלא במפתיע זכתה דמותו של ארלקינו לפופולאריות רבה, כיוון שייצג את איש העם הפשוט בעל חוכמת החיים הארצית, הנאבק על קיומו היומיומי. גלגולים ושמות רבים ידעה דמות מלאת חיים זו -  אצל מולייר כ'סקפן' ב'תעלולי סקפן', כ'טרופלדינו' במחזה "משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני ועוד. אפילו בדמות הנווד של צ'רלי צ'אפלין, ניתן לראות  גלגול מודרני של ארלקינו, שיותר מכל דמות אחרת, מייצג את רוחה החופשית והחתרנית של הקומדיה דל'ארטה.

בלהקות השונות כל שחקן התמחה לאורך הקריירה שלו בדמות- מסכה – אחת בלבד. ההתעמקות והניסיון בגילום דמות אחת הובילה להתמקצעות למיומנויות ביצוע  ווירטואוזיות. הודות לניסיונם המקצועי עלה בידי שחקני הקומדיה דל'ארטה לחולל  מהפכה משמעותית בתיאטרון ולהשתמש באמצעי תיאטרוני חדשני לאותה תקופה- האלתור. לראשונה בתולדות התיאטרון הצגה לא הסתמכה על מחזה או טקסט כתוב אלא  על ה'סצנריו' ( מתווה עלילה בסיסי ) ויכולות האלתור של שחקני הדל'ארטה.

חידוש היסטורי נוסף היה שילוב של שחקניות בהצגות. מיוון הקדומה עד לאותה תקופה נשים לא הורשו לשחק בתיאטרון. את השינוי הביאה להקת "ג'לוסי", הידועה מבין להקות הקומדיה דל'ארטה. הלהקה הונהגה בין השנים 1583-1604 על ידי זוג השחקנים פרנצ'סקו אנדראיני ואיזבלה קנאלי. קנאלי הייתה הכוח היצירתי המוביל בלהקה ואף הייתה משוררת מוערכת בזמנה. האגדה מספרת שבאחת ההצגות השחקן ששיחק את דמות הנאהבת הצעירה חלה ואיזבלה, הכירה ע"פ את כל הרפרטואר, החליפה אותו ונחלה הצלחה גדולה. שמה נודע למרחוק כשחקנית מחוננת בעלת נוכחות בימתית מדהימה. ב- 1604 בעקבות  פטירתה. הלהקה התפרקה, אך דמותה של קנאלי הוסיפה לשמש מקור השראה: להקות נוספות החלו בהצגותיהן לשתף נשים בתפקיד הנאהבת הצעירה ( וכך ברבות השנים,  דמויות הנאהבים החלו לשחק ללא מסכות) ושמה של איזבלה  שמשה בסיס לטיפוס הנאהבת  שהצטרפה לגלריית הדמויות הקבועות של הקומדיה דל'ארטה.

מיומנות השחקן  כאמור, כל שחקן בלהקת הקומדיה דל'ארטה התמחה בדמות מסוימת, אותה גילם במשך כל חייו. התמחות זו אפשרה לו לרכוש מיומנות גבוהה בגילום אותה דמות והקלה עליו את מלאכת האלתור וההשתלבות בסצנריו. כל שחקן גיבש לעצמו רפרטואר עשיר של מהלכים קומיים מילוליים ופיזיים המאפיינים את הדמות לכל הנסיבות האפשריות: למעמדים של כעס,חיזור, תוכחות הורים-ילדים, התרברבות ועוד חוכמות שהיו משמיעים ב'ספונטניות'. כישרונו של שחקן ה"קומדיה דל'ארטה" היה למצוא ללא היסוס את הפעולות והמילים המתאימות ולבטא אותן בטבעיות תוך זמן קצר. עם השנים נוצרה מסורת שבעל פה, שציידה את השחקן בהיגדים מוכנים מראש כגון קטעי מונולוג, בדיחות ושירים. ניתן להשוות זאת לשחקן הסטנד- אפ של ימינו, המגיע להופעה כשהוא מצויד במלאי של בדיחות וסיפורים מוכנים, שהוא יכול לשלוף בכל פעם בסדר שונה, ולשלב אותם בין קטעי מופע חדשים.  שחקני הדל'ארטה נדרשו ליכולת שירה,נגינה, תנועה וההצגות  היו משופעות בהומור פיזי, אקרובטיקה, להטוטים, ריקודים ומוסיקה חיה שנוגנה ע"י השחקנים.

אלתור   הקומדיה דל'ארטה התבססה על אלתור: השחקנים לא הציגו מחזה כתוב אלא אלתרו את הטקסט במהלך ההצגה. הם הסתמכו על סצנריו – מתווה עלילה כללי שהוכן מראש (ע"י ראש הלהקה, אחד השחקנים  או סופר כלשהו ) שכלל את האירועים העיקריים ואת נקודות המפנה החשובות, אך השאיר לשחקן את תהליך היצירה של  הדיאלוג על הבמה. לפיכך היו שחקני הקומדיה דל'ארטה לא רק בגדר אמנים מבצעים אלא גם אמנים יוצרים: הם נדרשו לאלתר בצורה מושלמת מול קהל, וליצור את התמונות המוכרות כל פעם מחדש, בזמן אמת, מה שהקנה להופעה אופי רענן ואותנטי. השילוב בין האלתור לבין התבניות הקבועות והמרכיבים הידועים מראש העניק לקומדיה דל'ארטה את איכותה המיוחדת – תערובת ייחודית של רוח חופשית ומשמעת מקצועית חמורה. קומדיה ספונטאנית ומקורית, חדשה בהברקותיה, אקטואלית ולעיתים סאטירית.

הלאצי  לאורך הסצנריו היו מקומות שנועדו להפוגות קומיות בלתי מילוליות: פנטומימה, פעלולים אקרובטיים, להטוטנות ועוד. קטעים אלה, שכונו "לאצי", לא היו בהכרח קשורים לעלילה. לעיתים עשו בהם שימוש כאשר היה צורך 'להעיר' את הקהל. הם נועדו לבדר, להצחיק ולהדהים את הצופים ביכולותיו הוירטואוזיות של השחקן. הלאצי בוצעו בדרך כלל על ידי הדמויות העממיות יותר, ואפשרו לשחקנים ליצור קשר ישיר עם הקהל – מאפיין נוסף של הקומדיה דל'ארטה, הקיים גם במופעי קרקס ובמופעי הסטנד-אפ של ימינו. זאת בניגוד לתיאטרון הניאו-קלסי והתיאטרון הריאליסטי אחריו, ששמרו על הפרדה מוחלטת בין ההתרחשות הבימתית לבין הקהל (מוסכמה המוכרת בשם 'הקיר הרביעי'). חלק מהפופולאריות של הקומדיה דל'ארטה נבע מאותו קשר בלתי אמצעי עם הקהל.

הקומדיה דל'ארטה- מאז ועד היום

לשיא פריחתה הגיעה הקומדיה דל'ארטה במחצית הראשונה של המאה ה-17. להקות הקומדיה הגיעו, כאמור, כמעט לכל מדינה באירופה, ונוכחותן הותירה עקבות גם בספרות ובאמנות הציור של התקופה. הן הפכו לחלק חשוב  מהתיאטרון  הצרפתי, ואף השפיעו עמוקות על התיאטרון הניאו-קלסי האריסטוקרטי. השפעתה  ניכרת, בין השאר, במחזותיו של גולדוני, מולייר ואף שייקספיר. במהלך המאה ה-17 החלה הקומדיה דל'ארטה להתנוון, ומסגנון פתוח וחופשי שאפשר לשחקנים אלתור יצירתי, הפכה בהדרגה לשחזורים עקרים של הישגי שחקנים מהדורות הקודמים.

באמצע המאה ה-19 התעוררה התעניינות מחודשת בסגנון הקומדיה דל'ארטה – הפעם מצד סופרים רומנטיים שהוקסמו מסיפורי הלהקות הנודדות, ותפסו את שחקני הקומדיה דל'ארטה כדגם של האמן החופשי והמורד, המסור באופן מוחלט לאומנותו. ספרו של תאופיל גוטייה, 'קפיטן פרקאסה'  שיצא לאור ב- 1863 ( הספר עובד ב-1990 לסרט מופתי בשם זה, בבימויו של אטורה סקולה ),   מייצג את התפיסה הרומנטית הזו: הברית בין האציל שירד מנכסיו לבין להקת השחקנים הנודדים מסמלת את דחיית החיים הבורגניים הנוחים לטובת חיי הרוח והחופש של האמן.

 בראשית המאה ה-20 החלו הוגים ויוצרים חדשניים בתחום התיאטרון להתעניין בקומדיה דל'ארטה מזווית אחרת: הם לא חיפשו בה מקור השראה לסיפורי הרפתקאות או למרד רומנטי, אלא דגם לתיאטרון עתידי. מחדשים אלה חיפשו אלטרנטיבה לסגנון הריאליסטי, שהיה הסגנון הדומיננטי בתיאטרון המערבי מסוף המאה ה-19 ואילך. הולדת הקולנוע – מדיום מתחרה בעל פוטנציאל ריאליסטי מובהק –חיזקה את הצורך להגדיר מחדש את ייחודה של שפת התאטרון, בהנחה שלקולנוע קיימת עדיפות בסגנון הריאליסטי. אמנים ויוצרים כמו גורדון קרייג האנגלי, ווסוולוד מיירהולד הרוסי, מקס ריינהרדט הגרמני וז'אק קופו הצרפתי חקרו את תולדות התיאטרון, בחפשם אחר דגמים היסטוריים שישמשו להם מקורות השראה. הקומדיה דל'ארטה שימשה עבור הוגים אלה כדגם רב ערך במיוחד של תיאטרון מסוגנן ואנטי ריאליסטי. השימוש במסכה, למשל, סימל בעיני אנשי התיאטרון הללו את כוחו האמיתי של התיאטרון – מדיום שדווקא דרך המלאכותיות לכאורה, יכול לגעת באמת.

בתיאטרון הריאליסטי המחזה הכתוב הוא מרכיב בעל חשיבות מרכזית. יתר המרכיבים, כגון עיצוב הבמה, המוסיקה, התלבושות ואף תנועת השחקנים במרחב נתפסים לעיתים קרובות כמרכיבים משניים המשועבדים לטקסט המילולי ומשרתים אותו. מחדשי תיאטרון במאה ה-20 ערערו על תפיסה זו, וראו בה גישה "ספרותית" המדלדלת את שפת הבמה. ייחודו של התאטרון, הדגישו, טמון בשילוב בין מרכיבי המופע השונים, שהטקסט אינו אלא אחד מהם. הקומדיה דל'ארטה, שהתבססה על שפת גוף ווירטואוזית ומחוות חזותיות ראוותניות, הדגימה  את אפשרות קיומו של תיאטרון כזה. נוסף על כך, היא סיפקה דגם של תיאטרון אילתור. אחד האתגרים העומדים בפני שחקנים הוא להפיח חיים בטקסט שכתב המחזאי, כך שייראה כביטוי אותנטי של חוויתם ברגע נתון, ולא כדקלום ששונן בע"פ. בהשראת דגמים כמו הקומדיה דל'ארטה פיתחו יוצרי התיאטרון במאה ה-20 שיטות עבודה שנועדו להחזיר לתיאטרון את רעננותו החווייתית.

    השפעתה של הקומדיה דל'ארטה במאה ה-20 ניכרה בייחוד באיטליה, בעבודתם של מחזאים ובמאים כמו לואיג'י פירנדלו, אדוארדו די פיליפו, דריו פו וג'יורג'יו סטרלר. דוגמא ידועה במיוחד היא ההפקה משנת 1947 בבימויו של סטרלר, למחזה  'משרתם של שני אדונים' מאת גולדוני. הצגה זו, שבוימה בסגנון קומדיה דל'ארטה הפכה לקלאסיקה של התיאטרון המודרני, והוסיפה לעלות על הבמה במשך יותר מ-50 שנה.

 * ערוך מתוך המאמר 'איזבלה', שי בר יעקב וספרו של אנטוניו פאבה the comic mask of the commedia dell'arte

בקרוב יעלה המאמר ' הקומדיה דל'ארטה בתיאטרון הישראלי'